הסוד הקדמוני של דעאל שלו

לאחרונה ראה אור הספר "הסוד הקדמוני" מאת דעאל שלו, בעליו של הבלוג "מר קדמוני" העוסק בענייני הגישה התזונתית המכונה "דיאטת פליאו". בספרו מספר לנו דעאל על תובנותיו לגבי תזונה ואורח חיים, שלטענתו שיפרו את בריאותו ויועילו לכל אדם.

אני מתנצל מראש על אורכו של המאמר, אך ההתרגשות וההנאה שלי מהספר לא יודעות גבול, וכשהתחלתי לקרוא בו בלילה הראשון לא הנחתי אותו מידיי עד 5 לפנות בוקר. כן, כן, הבלוג הטבעוני "30 בננות ליום" ממליץ בחום על הספר של דעאל, ולא רק מפני שדעאל עצמו כותב עלינו פעמיים בספרו (עמ' 304 – "30 בננות ליום" – כינויה של אחת משיטות התזונה הטבעוניות. בי נשבעתי; עמ' 140 – דיאטת פירות טבעונית, למשל, ממליצה על 80% פחמימות, 10% חלבונים ו-10% שומנים) אלא בראש ובראשונה כי הספר מלא בכל כך הרבה סתירות, הטיות נתונים, הסתרת מידע, המצאות פרועות נטולות סימוכין והפלגה בדמיונות שקשה לי להאמין שמישהו אחר היה עושה עבודה טובה יותר בהגחכת דיאטת הפליאו. למעשה, הספר ראוי להיקרא המיתוס הקדמוני.

משפחת קדמוני

בתחילת הספר מספר דעאל מה הוא ומשפחתו נהגו לאכול לפני המעבר לפליאו, ומסביר כי אותה תזונה גרמה להם להיות שמנמנים, חולניים, עייפים ומדוכאים. מתיאוריו של דעאל ניתן להסיק שהמשפחה הייתה כמעט טבעונית: הרחקתי כל בשר אדום מהתפריט; פעם בשבוע הרשיתי לעצמי חביתה, ולפעמים גם קצת עוף, ירקות ופירות (עמ' 23). תזונתם התבססה כמעט לחלוטין על דגנים מלאים: גילינו שיש פסטה מקמח מלא וזללנו אותה מדי ערב (שם); אכלתי בעיקר דגנים מלאים ומעט שומן (עמ' 27). עוד להדגשת חלקם של הדגנים בתחלואי העולם המערבי מפרט דעאל את הרכב המזונות היומיים של המשפחה הממוצעת: ארוחת בוקר ברוב מוחלט של המשפחות תכלול דגני בוקר; ארוחת העשר תהיה לעולם כריך או לחמנייה; ארוחת הצהריים תכלול פסטה, קוסקוס, פתיתים, קרוטונים או ציפוי פירורי לחם לשניצל; בשעות אחר הצהריים אוכלים "חטיפי בריאות" מדגנים ומסוכר; ואת ארוחת הערב מלווים בכמה פרוסות לחם (עמ' 123). מצטער, דעאל, זה לא משכנע. מהדברים ניתן להגיע למסקנה שהמשפחה לא אכלה ממתקים וחטיפים, לא שתתה קולה, לא עשתה על האש ביום העצמאות, מעולם לא הזמינה פיצה או יצאה למסעדה, וחיה לה מסוגרת במנזר הקינואה. אך הרשו לי לשער שמעל דגני הבוקר נשפכה כמות נאה של חלב; שארוחת העשר לא כללה כריך עם נגיסי חסה אלא גבינה או נקניק; שבין פירורי הלחם הסתתר גם שניצל (מטוגן – 70%<שומן); ושהפסטה מקמח מלא של הערב לא נמרחה על פרוסות הלחם אלא נאכלה עם רוטב שומני, גבינת פרמזן וזיתים. קשה לי להאמין שבארוחת הצהריים בחברת ההיי-טק שבה עבד, היה דוחה מעל פניו את המנה הבשרית ומכרסם בפינה לחם 7 דגנים יבש.

בפליטת קולמוס מתגלה לנו מה באמת עלה על שולחנו של דעאל: כשחזרתי הביתה אחרי אימונים, חיכו לי שם בורקס (גבינה, ביצים, קמח לבן), פסטה ועוגה (מוצרי חלב, ביצים, קמח לבן, סוכר מזוקק) ליד הקפה (עמ' 27). חרף ניסיונו של דעאל להציג את הדברים כאילו תזונתו הייתה בריאה על פי כל אמת מידה, סביר להניח שתזונתו לא הייתה שונה מזו של רוב האנשים בישראל, וכללה הרבה מזון מעובד, מזון כלשהו מן החי בכל ארוחה וצריכה של כ-40% מהקלוריות כשומן.

[גילוי נאות: הכותב הוא טבעוני משנת 2000 ולא אכל בשר משנת 1997. בדיקות הדם האחרונות שערך (2011) הראו רמת כולסטרול כללי 110 ורמת טריגליצרידים 50. בין השנים 2010-2006 עבד במאפיה ואכל מדי יום כיכר לחם. כיום רוב הקלוריות בתזונתו מגיעות מפירות.]

למה אנחנו שמנים?

ממשלת ארה"ב, בניסיון להיאבק במגפת ההשמנה במדינה, מינתה ועדה מיוחדת (ועדת מק'גוורן) לקביעת המלצות תזונתיות חדשות, וזו פרסמה את מסקנותיה ב-1977. דעאל מספר לנו שהוועדה […] קבעה כי יש צורך לאומי להפחית בתזונה את שיעור הקלוריות שמקורן משומן; לוותר כליל על שומן רווי מהחי (כלומר, לעבור לטבעונות!) ולהגדיל באופן ניכר את צריכת הפחמימות כך שדגנים יספקו את רוב הקלוריות (עמ' 90). ללא ספק ועדה אמיצה שיצאה בחירוף נפש נגד תעשיית המזון מן החי.

אולם, מסקנות הוועדה אינן כפי שדעאל מנסה להציג אותן. הן קובעות כי:

1. יש להגדיל את צריכת הפחמימות ל-55% עד 60% (לא הייתי קורא לזה באופן ניכר); יש להגדיל את צריכת הפירות, הירקות והדגנים המלאים (אין כל טענה שעל הדגנים לספק את רוב הקלוריות).
2. יש להפחית את צריכת השומן מ-40% ל-30% מסך הקלוריות.
3. יש להפחית (לא לוותר כליל) את צריכת השומן הרווי ל-10% מסך הקלוריות.
4. יש להפחית (לא לוותר כליל) את צריכת הכולסטרול ל-300 מ"ג ליום.
5. יש להפחית (לא לוותר כליל) את צריכת הבשר ולהגדיל את צריכת העוף והדגים (כי עוף זה לא חיה).
6. יש להפחית (לא לוותר כליל) את צריכת החמאה, הביצים ושאר מקורות הכולסטרול.
7. יש להפחית את צריכת הסוכר (הכוונה לסוכר מזוקק) ל-15% מהצריכה הקלורית.
8. יש להפחית את צריכת המלח ל-3 גרם ליום.

על פניו המסקנות נראות די מבלבלות. יש בהן בהחלט נקודות שראויות לתמיכתו של דעאל, כמו עניין הפחתת הסוכר המזוקק, אך מצד שני יש פה נקודות מפוקפקות, כמו המלצה על הפחתת המלח, כי הוספת מלח לפי הטעם אינה מסוכנת כלל (עמ' 149). אבל דעאל צודק והמגמה היא אכן להמליץ על פחות מזון מן החי, ודעאל טוען שמשנת 1977, המסר הזה נקלט היטב בציבור האמריקאי בפרט, והמערבי בכלל (עמ' 91). נדמה כי מאות מיליוני תושבי ארה"ב החלו לחשב במדויק את אחוזי השומן והפחמימות במזונם, מק'דונלדס פשטו את הרגל, פיצריות הורידו את הגבינה מהפיצה וארוחת הערב הפופולרית ביותר הייתה סלט יבש בלי שמן, ערמות נבטים או טופו מכובס (עמ' 139).

אבל מה באמת אוכלים האמריקאים בימינו? מחקר שפורסם באוניברסיטת קליפורניה בברקלי מראה נתונים אחרים:

the-ancient-secret-1

הרוב המכריע של הקלוריות שצורכים האמריקאים מגיע ממזון מעובד וממזון מן החי, וכמות הדגנים המלאים בתפריט זניחה, וזאת עוד בלי לציין שסביר להניח שמשתתפי המחקר "ייפו" מעט את הדיווחים שלהם ושבארה"ב, גם פיצה זה ירק.

אבל איך זה ייתכן? הרי על פי דעאל בכל התקופה הזאת [מיליוני השנים האחרונות] היוו בשר ושומן מן החי, ומזון מבושל בכלל, מרכיב מהותי בתזונתנו (עמ' 86), ואפילו מאז המהפכה החקלאית [הדגנים] שימשו כמנת צד […] רק בחצי המאה האחרונה התהפכו היוצרות, ומאכילת קומץ גרגירים מושרים ומותססים פעם ב-, הפכנו לחברה שצורכת כמויות בלתי נתפסות של דגנים מתועשים ומהונדסים (עמ' 128). לצערנו דעאל מסלף את הנתונים. צריכת המזון מן החי היא שגדלה בצורה אסטרונומית במאה השנים האחרונות. הבה נביט בטבלאות מתוך מצגת על מחלות בעופות לתלמידי חקלאות בישראל:

the-ancient-secret-4 the-ancient-secret-3 the-ancient-secret-2

צריכת בשר העוף עלתה פי עשרות מונים, בראש ובראשונה בשל השיטות החקלאיות האכזריות שגרמו לעוף להיות כבד יותר, לאכול פחות ולהגיע למשקל שחיטה מהר יותר, וכך הוזילו מאוד את מחירו.

אבל לדעאל יש נתונים משלו, אף שאינו נותן כל סימוכין מנין הביא אותם (עמ' 93):

the-ancient-secret-5

הטבלה מראה בפירוש שאחוז הפחמימות בתזונה עלה על חשבון אחוז השומן, ושבה בעת עלה שיעור השמנת היתר החולנית במידה מפחידה. ובכן, ראשית דעאל חוטא בקביעה שגורם אחד יכול להעיד על סיבה, קביעה שהוא עצמו יוצא נגדה כשמדובר במחקרים על נזקי הבשר האדום: לפני כמה שנים התפרסמו מחקרים שקבעו כי מכוניות אדומות מעורבות יותר בתאונות דרכים. ובכל זאת, אף מדינה בעולם לא אסרה על נסיעת מכוניות אדומות בכבישיה, מכיוון שברור לכולם שהצבע אולי קשור לתאונות, אבל אינו מהווה סיבה להן. אבל כשמדובר בבשר אדום – נו, אז פורץ מחול שדים (עמ' 122). שנית, הבה נבדוק גורמים אחרים שעשויים להסביר את מגמת ההשמנה. באתר של ארגון החקלאות והמזון של האו"ם מופיעים נתוני צריכת המזון של מדינות העולם.

1961 – האמריקאי הממוצע צורך 2,881 קלוריות ו-110.3 גרם שומן ליום.

1977 (שנת פרסום מסקנות ועדת מק'גוורן) – האמריקאי הממוצע צורך 3,139 קלוריות ו-123.6 גרם שומן ליום.

2009 – האמריקאי הממוצע צורך 3,688 קלוריות ו-155.9 גרם שומן ליום.

מישהו רואה מגמה? האם הגדלה של כ-30% בצריכה הקלורית ובצריכת השומן עשויה להסביר את שיעור ההשמנה הגבוה, או אולי הגדלה של 8% בלבד ביחס בין מרכיבי התזונה? כמו שדעאל אומר, תשפטו בעצמכם.

טוב, יאמרו הקוראים, האמריקאים האלה לא שולטים בעצמם, אבל מה אתנו? בישראל אוכלים בריא, לא? ושוב, הנתונים מדברים בעד עצמם:

1961 – הישראלי הממוצע צורך 2,806 קלוריות ו-77.1 גרם שומן (כ-20% מסך הקלוריות) ליום.

2009 – הישראלי הממוצע צורך 3,569 קלוריות ו-149.8 גרם שומן (כ-40% מסך הקלוריות) ליום.

על מה עוד מבסס דעאל את טענותיו? על כך שהדעה הקדומה נגד שומן רווי נובעת ממדענים תאבי פרסום (עמ' 91). דעאל מביא כדוגמה את אנסל קיז, שפרסם את מחקר "שבע המדינות" שהראה קשר בין צריכת שומן רווי לשכיחות התקפי הלב, וטוען כי קיז ערך ושינה את ממצאי המחקר שלו כדי להתאימם למציאות. מחקר "שבע המדינות" בוצע למעשה ב-22 מדינות, אבל כיוון שהנתונים לא השביעו את רצונו של קיז, הוא השמיט את המדינות שתוצאותיהן לא סימנו קו ישר בין אכילת שומן להתקפי לב (עמ' 92).

the-ancient-secret-6

קיז הציג קו ישר בין יפן בפינה השמאלית התחתונה לארה"ב בפינה הימנית העליונה (העמודה משמאל מציגה מספר התקפי לב ל-100,000 איש). גרף 22 המדינות שלעיל אולי לא מראה קו ישר אך הוא עדיין מראה מגמה ברורה. למעשה, מבקריו של קיז לא טענו שהמגמה לא קיימת, רק שצריך היה לשקול גם גורמים אחרים ולא רק שומן, כמו צריכת סוכר מזוקק. בנוסף, הגרף מראה בפירוש שלא קיימות מדינות שבהן צריכת השומן הרווי נמוכה אך שיעור התקפי הלב גבוה, אף שדעאל מנסה לשכנע אותנו בספרו שצריכה גבוהה של דגנים על חשבון שומן רווי היא שמובילה להתקפי לב.

בניגוד לכל אותם מדענים תאבי פרסום כמו אנסל קיז (שנפטר, אגב, בגיל 100) או קולין קמפבל, דעאל מציב כנגד מאמר שלא נכתב חס וחלילה על ידי אחד ממדעני התזונה המובילים בעולם מאוניברסיטה בעלת מוניטין, אלא על ידי רוברט הואנסלאר, בעודו סטודנט לתואר ראשון בתזונה במכללת ניימכן בהולנד. בנוסף, לטענת דעאל המאמר סוקר את כלל המחקרים ששימשו כבסיס המחקרי והאקדמי לקביעת המלצות התזונה של שלושת ארגוני הבריאות המובילים בארצות הברית ובאירופה (עמ' 94), אך למעשה המאמר רק סוקר שלושה דו"חות של ועדות מייעצות בנושא תזונה.

ואם כבר אנחנו בהולנד, נמשיך צפונה לשוודיה. מתברר שבספטמבר 2013 הפכה שוודיה למדינה הראשונה בעולם שפרסמה רשמית המלצות תזונתיות, הקוראות לצמצם מאוד את צריכת הפחמימות ולהגדיל את החלק של השומנים בתזונה! (עמ' 101). לאחר שהפיל את הפצצה שולח אותנו דעאל לקרוא את חוברת ההמלצות… בשוודית. נו, איני מאשים את דעאל על רצונו למנוע מקוראיו לגלות את האמת, אך לרוע מזלו, אף שאמנם אינני קורא שוודית, אני קורא נורבגית, שהיא שפה דומה מאוד לשוודית. לאחר ששברתי את הראש על השוודית, גיליתי שלמעשה קיים תרגום באנגלית, ובכל מקרה גיליתי שאותה חוברת של הוועדה הלאומית לבריאות ולטכנולוגיה אינה מהווה בשום אופן המלצות רשמיות של ממשלת שוודיה. הוועדה בסך הכול סקרה מחקרים שנעשו על דיאטות שונות שמהם הסתבר שדיאטות (כלומר, הגבלת קלוריות) דלות פחמימות מובילות לירידה מהירה יותר במשקל בטווח הקצר, אף שבטווח הארוך אין הבדל בין סוגי הדיאטות. בנוסף, בסקירה לא התקבלו ראיות מספקות (Underlag saknas) על השפעה של אף מזון ספציפי כלשהו על ירידה במשקל או מניעת תחלואה. בשורה התחתונה אנחנו מגלים שדיאטת אטקינס מובילה לירידה מהירה במשקל בטווח הקצר בלבד, וזאת אנחנו כבר יודעים, אבל מה בדבר ההשלכות הבריאותיות שלה לטווח הארוך? ואף על פי שדעאל מרגיע אותו באומרו שבניגוד למיתוס שמייחס לו מוות מהתקף לב, אטקינס החליק על קרח ברחוב, נחבל בראשו ונפטר מדימום מוחי (עמ' 317), הוא שוכח לציין שגם אם לא מת מהתקף לב, הוא בהחלט חטף התקף לב כשנה לפני מותו, וטען כי נגרם בשל זיהום כרוני שנגרם מצריכה מוגזמת של חלבון, ובמותו שקל לא פחות מ-115 ק"ג!

בימי האדם הקדמון

כדרכן של הטיות, דעאל קודם כול נועץ את החץ – לאורך כל העבר הארוך הזה היו בני האדם אומניבורים (אוכלי-כול). תזונה מן החי היתה ונשארה מרכזית להתפתחותם ולהישרדותם (עמ' 46) – ורק אחר כך מצייר סביבו את המטרה.

חסידי הפליאו מרבים להסתמך על האתר הארכיאולוגי בגשר בנות יעקב בגולן – המתוארך לסביבות שנת 790,000 טרם זמננו בשל הסברה כי באותה תקופה אירע היפוך הקוטב המגנטי של כדור הארץ – שזימן לנו שני ממצאים מעניינים: שרידי מדורה וגולגולת של פיל קדום (עמ' 48). החוקרים מפרשים את הממצאים האלה כראיה לשימוש מוקדם באש ולאכילת מוחו של הפיל, אך כאן עצם העניין: מדובר בממצאים שנתונים לפרשנות מסוימת, ובשום פנים ואופן לא הוכחה חד משמעית שעליה ניתן לבנות תיאוריה אבולוציונית. בניגוד לניסיון של דעאל להציג את העניין כהוכחה, החוקרת במקום, פרופ' גורן-ענבר, מודה שזו פרשנות בלבד: כיוון שמצאנו את הגולגולת הפוכה, אני מניחה שמי שטיפלו בגולגולת הזו הפכו אותה בעזרת מוט האלון […] אני מניחה שהם ניסו לנפץ את העצם ולהגיע לקופסת המוח (עמ' 55). ד"ר גונן שרון, שייעץ לדעאל בתהליך הכתיבה, מבהיר במאמר על הממצאים: "השילוב בין הגולגולת, הכלים והעצים הביא את החוקרים להציע פרשנות (שהאדם הקדמון הפך את הגולגולת כדי להגיע למוח)." בנוסף, כל סימני האש באתר נמצאו על עצים ואבני צור, ולא על עצמות בעלי חיים, והראיות היחידות לבני אדם הן שתי עצמות ירך שבורות. הקשר בין ממצאי האתר לבישול הוא ספקולטיבי לחלוטין, בשום אופן לא ניתן לבסס עליו תיאוריה אבולוציונית מקיפה, ולכן פרשנויות אלה אינן חלק מהקונצנזוס המדעי, וניסיונו של דעאל להציג את גשר בנות יעקב כהוכחה ניצחת הוא תעמולתי בעיקרו.

כדי לחמוק מהצורך להתמודד עם הקביעה שבני האדם לא יכולים לאכול בשר נא, דעאל טוען שהאדם אכל מזון ובשר מבושלים כבר מרגע שהפך לאדם (עמ' 309) ושההוכחה לכך שזה יותר משני מיליון שנים, וככל הנראה קרוב יותר לארבעה מיליון שנים […] היוו בשר ומזון מן החי, ומזון מבושל בכלל, מרכיב מהותי בתזונתנו (עמ' 86), היא שאין בנמצא מחקר השולל את עובדת היותנו, כהומינידים, אוכלי-כול (שם). באותו אופן ניתן להאמין בקיומם של חייזרים, כל עוד לא הוכח שאינם קיימים, אך לצערי השיטה הזו לא תופסת במדע, וחוסר היכולת להפריך את התיאוריה (באין מכונת זמן) לא הופך אותה לעובדה מוכחת. ניסיונו של דעאל לשכנע אותנו שהאדם משתמש באש כבר מיליוני שנים לא עולה בקנה אחד עם הקונצנזוס המדעי, כאשר גם המדענים שדעאל עצמו מהלל בספרו, כמו ג'ארד דיימונד ויובל נח הררי, קובעים בספריהם שהתחלת השימוש באש מתוארכת לסביבות 100,000 שנה טרם זמננו, ואפילו גורו הפליאו מיקי בן דור, בהתייחסותו לפרופסור ריצ'רד רנגהם, שהוא החוקר הבכיר בעולם שתומך בהיפותזה שהאדם מבשל זמן כה רב, אומר "ספק בליבי שספר או אף מאמרים מסוג זה היו נלקחים ברצינות על ידי הקהילה האקדמית אם רנגהם לא היה פרופסור מכובד מהרווארד אבל אולי אני טועה."

באין ראיות אמיתיות מנסה דעאל לשכנע אותנו ששומן רווי הוא מזונו המקורי של האדם על דרך השלילה. ללא כל בדל של ראיה הוא פוטר את הפירות כמרכיב תזונתי: פירות […] הם היוצאים מן הכלל, ועל פי רוב משמשים תוספת תזונתית, ולא רכיב משמעותי (עמ' 71), ומבסס את טענתו על השוואה מגוחכת של מערכת העיכול של האדם לזו של הפרות. דעאל גם מספר לנו שיש פרימאטים […] שצורכים הרבה בשר, כמו בבונים (עמ' 308) אף על פי שרוב תזונת הבבונים מורכבת למעשה מעשב! ושבגללי גורילות, למשל, נמצאו שיירים רבים של נמלים וטרמיטים, וההערכה היא שהגורילות נהנות לזלול כמויות ניכרות של חרקים כשהן נתקלות בקן (שם). מכאן שחרף כל התצפיות שנעשו על גורילות בטבע, שבכולן הן נראו אוכלות צמחים, התיאוריה הזו מתבססת על הערכה בלבד מתוך גללי הגורילות. אבל איך כל זה משתלב עם טענתו של דעאל עצמו שמערכת העיכול שלנו, המוח שלנו, המטבוליזם שלנו – כולם מותאמים היטב לאכילת בשר ושומן ולצריכת מגוון רחב של צמחים ושל שורשים (עמ' 87).

שאלה נוספת שיש לשאול היא מה גרם לכך שנראה כי החיות הגדולות הלכו ונכחדו עקב ציד לא מרוסן (עמ' 57). ממצאים אכן מראים כי התפשטות האדם מאפריקה לוותה בהכחדת רבים ממיני בעלי החיים היבשתיים הגדולים. ממצאים אלה מעידים על חוסר התאמה בין בני האדם שהסתמכו על בשר כמרכיב תזונתי לבין סביבתם, ומעלים את השאלה שאם אמנם בני האדם אוכלים בשר מזה 4 מיליוני שנה, למה אנו רואים את ההכחדה רק החל מכ-100,000 שנה טרום זמננו? התשובה היא כי אמנם יכולות הבישול והצלייה הפכו את ספיגת החומרים במעיים לקלה ומהירה יותר (עמ' 54), וכך אפשרו לאדם להרחיב את מגוון המזונות שהוא יכול לאכול, ועקב כך להגדיל עשרות מונים את מספריו ולהתפשט לכל קצוות תבל. כפי שדעאל מודה בעצמו: בעלי חיים אינם משמינים כשעומד לרשותם עודף מזון בלתי צפוי. במקום זה, הם נוטים להתרבות ביתר קלות ולהעמיד יותר צאצאים (עמ' 96). בנוסף, הסיבה העיקרית להכחדה היא דווקא כי עולה בבירור שקדמונינו לא הסתפקו בשומן הפנימי של החיות הניצודות, והתאמצו לחדור אל מוח העצם ואל הגולגולת כדי להשיג את השומן העשיר והמזין ביותר (עמ' 57). קדמונינו שהסתמכו על בשר כמקור תזונתי היו אפוא חייבים להרוג כמות גדולה מאוד של בעלי חיים, כי לא יכלו בעצם להיזון על בשרם עתיר החלבון ודל השומן, ונאלצו להסתפק רק באברים הפנימיים עתירי השומן. חרף טענתו של דעאל שבני האדם התאמצו לצוד את החיות הגדולות ועתירות השומן, כי התועלת בהן הייתה רבה יותר – הן סיפקו שומן בשפע (שם), בעלי החיים באפריקה היו דלי שומן בצורה קיצונית. אין כל סיבה אבולוציונית שבעלי החיים באפריקה יפתחו שכבת שומן עבה. הם לא זקוקים להגנה מפני הקור כמו בעלי החיים בקטבים, והם לא צריכים לאגור מזון כמו דוב או גמל באזורים שכה שופעים במזון. בדומה לאדם עם אחוז שומן גבוה, גם קרנף או זברה יהיו איטיים ויתעייפו מהר ולכן יפלו טרף במהירות ולא יעמידו צאצאים. גם חסידי פליאו שביקרו באפריקה מספרים את אותו סיפור:

the-ancient-secret-7

אגב, אם תהיתם, גם פילים, קרנפים והיפופוטמים רצים יותר מהר מכם, ושוב להזכירכם, בעלי חיים אינם משמינים (עמ' 96). המסקנה המתבקשת מהנתונים האלה היא שדווקא המעבר לצריכת בשר הוא שהוביל את בני האדם באין ברירה לחוסר היכולת להסתמך על ציד ולקט עקב התפשטות והכחדה ולהסתמכות על החקלאות שכה שנואה על הפליאוליטים כמקור מזון עיקרי.

הציידים-לקטים

ניסיונו הבא של דעאל לשכנע אותנו בצדקת טענותיו הוא בהצגת חברות שבטיות מסורתיות, שלדבריו כמות המזון מן החי הגבוהה בתזונתן מוכיחה שנועדנו לאכול בשר. האינואיטים, למשל, מבססים את תזונתם המסורתית אך ורק על חלבון ושומן מן החי (עמ' 70); תרבויות כמו האינואיטים חיות כבר אלפי שנים על צריכה של פחות מ-50 גרם פחמימות ביום (עמ' 142). אולי מכאן מביא דעאל את הטענה שאפשר לחיות חיים שלמים ובריאים בלי לאכול ולו גרם אחד של פחמימה (עמ' 141), אף שאינו מביא אף בדל של ראיה לכך. אך למעשה יש כמה בעיות בתיאורה הזו: ראשית, האינואיטים משלבים בתזונתם אגוזים, אצות, פירות (כגון חמוציות ואוכמניות), שורשים, פקעות, עלים (כגון חומעה) ופרחים. שנית, הם אחת האוכלוסיות החולניות ביותר כיום בכדור הארץ, וגם לפני קרוב למאה שנה, כשנערך מחקר בריאותי בקרב האינואיטים, התגלה כי תוחלת החיים הממוצעת שלהם עומדת על 20 שנה בלבד. שלישית, כאשר אין בהישג ידם לצוד את בעלי החיים עתירי השומן של החוג הארקטי, האינואיטים נאלצים להסתפק בבשר דל שומן, שמוביל להרעלת חלבון שמתבטאת בחולי ותשישות שעשויים להוביל למוות. אפילו דעאל מסכים עם הסכנה: Rabbit starvation – מצב מסוכן של שלשול ותשישות, הנובע מאכילת יתר של חלבון רזה, כמעט ללא שומן או חומרים מזינים אחרים. המונח הזה נטבע לאחר שקבוצת חוקרים נתקעה בקוטב הארקטי ללא מקורות מזון, למעט ארנבים רזים ודלי שומן, ונדחקה לתזונה שבה 40% מהקלוריות באו מחלבון (עמ' 143). גם אם המצב הזה אינו נפוץ, הרי שהוא שב ומשתלב עם טענתי שלא ייתכן שבני האדם באזורים הטרופיים באפריקה הסתמכו על אכילת בשר, היות שבאין צורך בשכבות שומן שיגנו מפני הקור, בשר בעלי החיים באפריקה דל מאוד בשומן ועתיר חלבון.

כדוגמה לעם שצורך בעיקר מזון מן הצומח, דעאל מביא את בני הקיטאווה שדגים וצדים חיות קטנות, אבל את רוב הקלוריות הם משיגים משורש עמילני בשם יאם ומפקעות (עמ' 70). זו דרך אלגנטית להציג את הנתונים כאילו בני הקיטאווה המסכנים צריכים להסתפק בשורש חסר טעם להשלמת מזונם ה"טבעי". עם זאת, הצצה במחקר מראה שהם צורכים יאם, בטטות, טארו, מניהוט, בננות, פפאיה, אננס, מנגו, גויאבה, אבטיח, דלעת ומיני ירקות אחרים. כדוגמה נוספת לעם שצורך את רוב מזונו מהצומח מביא דעאל את בני הטוקלאו, שאף על פי שהם אוכלים בעיקר צמחים, בני טוקלאו אוכלים קוקוס בכל ארוחה […] ולכן כ-61% מהקלוריות שלהם מגיעות משומן רווי (עמ' 82). בהערת אגב מוסיף דעאל שבאי צומחים "עצי לחם" המספקים פירות עמילניים שמונה חודשים בשנה […] והמקומיים אינם אוכלים פירות "מתוקים", פשוט כי אלו אינם בנמצא (שם). ההערה הזכירה לי מיד את הסרט "המרד על הבאונטי" בכיכובו של מרלון ברנדו, שבו קפטן בליי נוקט יד קשה ואכזרית באנשי צוותו כדי להביא ליעד את המטען יקר הערך שלשמו יצאה הספינה למסעה – שתילי פרי עץ הלחם. נשמע כמו טרחה רבה לצמח שאפילו המקומיים לא טורחים לאכול ממנו. אבל אם נביט בנתוני הפרי נראה מיד שדעאל מנסה להתאים את המציאות להשקפת עולמו. עץ הלחם הוא מבין הצמחים המניבים ביותר הקיימים וכל עץ מניב כמאתיים פירות בגודל מלון. תושבי האזורים יודעים לשמר את הפרי ולכן נהנים ממנו לכל אורך השנה. הפרי עשיר מאוד בפחמימות (27 גרם ל-100 גרם), שיעור הגבוה אפילו משיעור הפחמימות בתמר, שהוא הפרי העשיר ביותר בפחמימות הנפוץ בישראל, וכאשר פרי עץ הלחם מבשיל, העמילנים בו הופכים לסוכרים (כמו בכל פרי), והוא נעשה מתוק מאוד.

הדוגמה הבאה שדעאל מציג בפנינו היא התימנים. פה הרגזת אותי, דעאל, מאחר שגם אני תימני – הוריי עלו ארצה מבוקעא-רשט. מבין מזונות התימנים דעאל מדגיש את הסמנה (חמאה מזוקקת) ואת מרקי הבשר, ואף על פי שהוא נאלץ בעל כורחו להודות שהתפריט המסורתי היה דל בחלבונים והתבסס בעיקרו על פחמימות (עמ' 84), הוא מצניע מאוד את חלקם של הדגנים ומוסיף כי מאפי הדגנים הוכנו בטחינת ריחיים מסורתית, ולא מ"קמח לבן" (שם). זו כשלעצמה הערה מעניינת, כי לכל אורך הספר מזהיר אותנו דעאל דווקא מדגנים מלאים, ואף מוסיף כי התקנות בארץ מאפשרות לכנות מוצרים כמו "לחם מקמח מלא" גם אם רק 51% מנפחם עשוי מקמח "מלא" (עמ' 168), מכאן ששוב מסתבר שהבעיה אינה דווקא בדגנים המלאים, אלא בדגנים המזוקקים. פרופ' אבשלום מזרחי, מחבר הספר "מור ולבונה" על תזונתם ואורח חייהם של יהודי תימן, מציג זאת כך:"יהודי תימן אשר עלו לישראל עם קום המדינה ובין השנים 1951-1949 במבצע 'על כנפי הנשרים', ניזונו בתימן ממזונות פחמימתיים בעלי מדד גליקמי נמוך. בין המזונות אנו מוצאים תבשילים מגרגרי חיטה או משעורה, דוחן ודוּרה, ועוד. דברי המאפה, לרוב פיתות, הוכנו מקמח שהוכן מטחינת רֵחיים והותפּח בשׂאוֹר ולא בעזרת שמרים […] ההערכה ההולכת ורוֹוחת היום בקרב מלומדים בנושא התזונה הבקיאים בנושא המדד הגליקמי היא שהכללת מזונות בעלי מדד גליקמי נמוך (דגנים מלאים ומיני מאפה – לחמים, פיתות וכו') אחרים מקמח שנטחן בטחינת רֵחיים והותפח בשאור (כַמִירֶה – בלהג היהודי-תימני) הם הסיבה העיקרית לבריאותם של היהודים בתימן שתוארה לעיל."מוסיף דעאל וממעיט בערך המזונות הפחמימתיים בטענה שבתימן היו מעט תמרים, פירות מקומיים ודבש (שם), אך פרופ' מזרחי כותב:"תימן משוּפּעת במבחר פֵּרות גדולים ועסיסיים. ניתן היה למצוא בתימן: שזיפים, תאנים, רימונים, אפרסקים, אגסים, חבּוּשים (סְפַרְגַל), לימונים (מתוקים וחמוצים), תותים, תמרים, אגוזים, אגוזי הודו (קוֹקוֹס), תפוחי עץ, אבטיחים, מלפפונים (שנאכלו כפרִי ולא כמרכיב של סלט ירקות!), שקדים, בננות, ענבים, אתרוגים, חרובים, פֵּרות הצבר, ועוד." למעשה, תימן מגדלת יותר תמרים מישראל, והיא שכנה של ערב הסעודית, שהיא אחת ממגדלות התמרים הגדולות בעולם, ואין זה מפתיע, היות שהתמר טבוע עמוק בתזונה ובתרבות של תושבי חצי האי ערב, שכן מצווה לאוכלו בימי צום הרמדאן ומוחמד נביא האסלאם היה אוכל תמרים כארוחת הבוקר הקבועה שלו. לאחר הסקירה על יהודי תימן מוסיף דעאל בשורה קצרה שאותו תהליך של התדרדרות בריאותית עובר גם על יהודי אתיופיה שזנחו את תזונתם המסורתית. לצערנו כאן הוא לא מפרט על תזונתם, וניתן מכך רק להסיק שלא מצא מרכיב מזון עיקרי משומן רווי שיתאים לתיאוריה שלו.

עוד הטעיה מכוונת של הקוראים מופיעה בתיאור מחקריו של ווסטון פרייס שפרסם בשנות ה-30 של המאה הקודמת מחקרים חלוציים בדבר הקשר שבין בריאות השיניים לתזונה ילידית-מסורתית. פרייס מצא כי חברות ילידיות שצרכו אוכל מסורתי שלא כלל דגנים, סוכר ושמנים תעשייתיים, הפגינו שיניים וחניכיים מושלמות (עמ' 76). ובכן, ספרו של ווסטון פרייס, שאותו קראתי מתחילתו ועד סופו, זמין לקריאה ברשת ובו ניתן לראות שפרייס אמנם יוצא נגד סוכר מזוקק, אך הוא מהלל את הדגנים המלאים כמזון בריא. במחקריו ניתן לראות בני קהילה שוויצרית, שרוב תזונתה מבוססת על שיפון, גאלים שמתבססים על שיבולת שועל, ובני הקיקויו מאפריקה שתזונתם מתבססת על בטטות, תירס, דוחן, שעועית ובננות.

מעל לכל מציג דעאל טבלה שלקוחה ממחקריו של לורן קורדיין שמציגה דוגמאות לכמה שבטים מתוך נתונים על 229 חברות של שבטים ילידים מראים כי אצל 73% מהשבטים הללו רוב רובן של הקלוריות מגיעות ממזון מן החי (עמ' 70). הבעייתיות בנתונים מופיעה כבר במחקרו של קורדיין שבהם הוא מודה שהערכת יחסי המזונות בתזונת השבטים היא "סובייקטיבית מטבעה" ושהשיטה להערכת הנתונים "אינה מדויקת". בנוסף הוא מבהיר ש"אורח החיים האמיתי של הציידים לקטים (כלומר, זה שלא הושפע מהתרבות המודרנית) ככל הנראה נכחד." ולכן על החוקרים "להסתמך על תהליכים עקיפים לקביעת התזונה המסורתית של בני אדם טרום-חקלאיים." על פי האנתרופולוגית קתרין מילטון, "הערכתו של קורדיין שציידים-לקטים בני זמננו מייצגים את הציידים-לקטים ההיסטוריים מאוד מרחיקת לכת. רוב הציידים-לקטים נעלמו או נדחקו לסביבות צחיחות לפני שנעשו עליהם הסקרים המודרניים." שנית, דעאל מספר לנו שקורדיין, כאמור, הוא איש אקדמיה ואנתרופולוג מוביל שפרסם מאמרים רבים על תזונת ציידים-לקטים […] בתחילת דרכו הוא התנגד לאכילת שומן רווי, אבל בשנים האחרונות שינה את עמדתו והסכים שאין בכך כל סכנה (עמ' 317). אבל קורדיין לא רק התנגד לשומן רווי, בספרו The Paleo Diet הוא מעלה כמה טיעונים מעניינים:

– "שומנים רוויים הם רעים. הם נמצאים בבשרים מעובדים, מוצרי חלב ומאפים."

– "אנשי העידן הפליאוליתי אכלו כמויות גדולות של שומנים חד-בלתי-רוויים, ומעט שומניים רוויים ושומנים רב-בלתי-רוויים [אומגה 3 ואומגה 6]."

– "לחיות בר יש מעט מאוד שומן […] לעומת זאת, לבָּקר במשקים המתועשים יש שכבת שומן של עשרה עד חמישה עשר סנטימטר שמכסה את כל הגוף. המוצרים המלאכותיים האלה של החקלאות המודרנית הם שמנים וחולים."

– "מאחר שבעלי החיים במשקים אוכלים בעיקר דגנים, יש בבשרם ריכוז גבוה של אומגה 6 על חשבון האומגה 3 הבריאה."

– "האם שומן רווי מבשרים שמנים גורם לטרשת עורקים? אם נביט בראיות האבולוציוניות, התשובה ללא ספק חיובית."

– "פירות וירקות – עם נוגדי החמצון, הפיטוכימיקלים והסיבים – הם כמה מבני בריתנו החזקים ביותר במלחמה נגד מחלות לב, סרטן ואוסטאופורוזיס."

– "המזון הפחמימתי המקורי של בני האדם – שעליו שרדנו מיליוני שנים – […]הגיע מפירות וירקות בר… אלה הפחמימות שתאכלו בדיאטת הפליאו. הפחמימות הלא-עמילניות האלה מייצבות את רמות האינסולין והגלוקוז בדם, מעודדות ירידה במשקל וגורמות לכם לחוש נמרצים לכל אורך היום."

– "אכלו כמויות גדולות של פחמימות טובות – מפירות וירקות."

– "אכלו כמות מתונה של שומן."

האם אנתרופולוג מוביל יכול לשנות כך את דעתו מהקצה אל הקצה? מדענים תאבי פרסום כבר אמרנו?

בשר ושומן זה בריא?

דעאל קובע שכל ההתנגדות לשומן רווי החלה בטעות תמימה, כשמדען רוסי בשם ניקולאי אניצ'קוב האכיל ארנבונים בשומן רווי, הראה שהם פיתחו תסמינים לבביים, ובכך הביא לעולם את פוביית השומן [אך] המחקר הזה לחלוטין לא רלוונטי לבני אדם, מכיוון שארנבים פשוט לא מותאמים לאכילת שומן (עמ' 117). בנוסף הוא מבטל בהינף יד את אינספור המחקרים שמצאו קשר בין צריכת שומן רווי לתחלואה כפרשנות עלובה ומטעה של מחקרי תצפית (עמ' 122) ותחת זאת מציב כנגד מטא-אנליזה, שבחנה את הקשר בין שומן רווי לתחלואה לבבית ולהתקפי לב, ומצאה כי לא ניתן להראות קשר כזה (שם). מטא-אנליזה, אף שזה נשמע כמו מונח מפוצץ, הוא למעשה בעייתי מאוד, כי פירושו עריכת ממוצע בין מחקרים שונים לקביעת מגמה, אך החוקרים עלולים לבחור לסקור רק מחקרים שמתאימים להשקפת עולמם. במקרה זה בחרו החוקרים 22 מחקרים מתוך 661 אפשריים, על ידי קריטריון שמהותו לא ידועה. מכאן שמטא-אנליזה אחרת הייתה עשויה להציג ממצאים אחרים לחלוטין. אבל הנתון המעניין ביותר במטא-אנליזה הוא שצריכת השומן הרווי הממוצעת של הנחקרים עומדת על כ-15% בלבד, כלומר הרבה פחות ממה שדעאל ממליץ, ובאף אחד מהמחקרים אין קבוצת ביקורת שנמנעה לחלוטין משומן רווי, ורק במחקר אחד יש קבוצת ביקורת שצריכת השומן הרווי שלה נמוכה מהצריכה שהמליצה ועדת מק'גוורן (7.5%). המחקר הישראלי שנמצא במטא-אנליזה, למשל, לא מדווח כלל מה הייתה צריכת השומן הרווי של הנחקרים, אך עורכי המטא-אנליזה בכל זאת קובעים שהמחקר "אינו מראה קשר משמעותי בין צריכת שומן רווי למחלות לב." בנוסף, אין הכוונה בדברים שאין קשר בין צריכת שומן רווי למחלות לב, אלא שמשתנים אחרים, כמו גיל, עישון, צריכה קלורית, BMI ואפילו כולסטרול משפיעים יותר. מכאן שכמו שדעאל מראה כי החוקרים מודים גם כי הקשר בין סוג השומנים (רווי, חד-בלתי-רווי או רב-בלתי-רווי), כמותם בתזונה והאופן שבו הם משפיעים על הבריאות הלבבית אינו מובן לאשורו (עמ' 122), הרי שניתן להגיע למסקנה שמזון מן החי מזיק לנו, פשוט אין לנו עדיין ראיות משמעותיות לקבוע האם השומן הרווי, החלבון או הכולסטרול הם הבעיה האמיתית. לאחר שדעאל מבהיר לנו שאפשר לזרוק את כל המחקרים על שומן לפח, הוא מביא לנו סקירה של שני עמודים שלמים על מחקר מרתק ומעורר השראה (עמ' 109) שמוכיח כי תזונה עתירת פחמימות מקצרת את החיים, ותזונה נטולת סוכרים מאריכה אותם בצורה משמעותית (עמ' 110). ועל מי בוצע המחקר פורץ הדרך הזה? חס וחלילה לא על בעלי חיים שנורא שונים מבני אדם, כמו קופים או ארנבים, אלא על… תולעים!

ממשיך דעאל ומנסה לשכנע אותנו בחשיבות השומן מן החי בכמה עמודים על צורות מולקולות שומן ותפקידיהן בגוף שבסופם המסקנה שהשומן בחלב אם, שיכול ללמד אותנו רבות על התזונה המיטבית להתפתחות האדם, מכיל כ-45% שומן רווי, כ-37% שומן חד-בלתי-רווי, כ-14% אומגה 6 וכ-3% אומגה 3 (עמ' 117). מכאן עלינו להסיק שגם בבגרותנו עלינו לצרוך שיעורי שומן כאלה בתזונה. הבעיה בהצהרה הזו היא שכל בעלי החיים היונקים צורכים חלב אם עתיר שומן, כולל הרביוורים. עגלים לא צורכים מיץ עשב חיטה מעטיני אימותיהן, וטרם התגלה בעל החיים שיכול לבצע פוטוסינתזה. בנוסף, דעאל מראה כי בבחינת תפריטם של ציידים-לקטים בכל רחבי העולם נמצא כי האומגה 6 מהווה גורם זניח בתזונתם, ורמתה זהה לזו של אומגה 3 – כלומר יחס של 1:1 (עמ' 118), אבל לפני רגע ראינו שבחלב אם יש יחס של 1:5! אין פלא אפוא ששיעור התקפי הלב בפעוטות כה גבוה. בכל הנוגע לחשיבות האומגה 3 בתזונה אנו מגלים מדעאל שרצוי לצרוך אותו דווקא מהחי, אף על פי שנתוני משרד החקלאות האמריקאי מראים לנו שכדי לצרוך את ה-1,000 מ"ג אומגה 3 הדרושים לנו ליום, אנחנו יכולים לאכול 1,100 גרם בשר בקר ממרעה חופשי (ולקבל עם האומגה 3 גם 2 גרם אומגה 6 ו-8 גרם שומן טראנס), אך לרובנו אין גישה לבקר ממרעה חופשי לכן ניאלץ לצרוך 1,500 גרם בקר רגיל (ולקבל עם האומגה 3 גם 6.5 גרם אומגה 6 ו-18.5 גרם שומן טראנס) או 900 גרם חסה (ולקבל עם האומגה 3 רק 0.4 גרם אומגה 6 ואפס מוחלט של שומן טראנס). להזכירכם, שומן טראנס אין לצרוך כלל. לא קצת ולא מעט. זה רעל. ממש כך (עמ' 120). אם נבדוק את הביצה, שהיא מאכל-על פשוט וזמין (עמ' 175), עלינו לצרוך 1,300 גרם (ולקבל עם האומגה 3 15.4 גרם אומגה 6, יחס אסטרונומי של 1:15!), במקרה של ביצים מעושרות באומגה 3 נצטרך לצרוך רק 450 גרם (9 ביצים גדולות), אך עדיין נקבל פי 5 יותר אומגה 6. אבל יש נגזרות של אומגה 3, כמו DHA (שהגוף, אגב, מסנתז בעצמו): DHA משחקת תפקיד משמעותי בבניית רקמות המוח אצל ילדים ועוברים (עמ' 119), ולכן אנחנו מקבלים אותנו מחלב אמנו, ואין כל סיבה שנצרוך כמויות גדולות ממנה לאחר הגמילה. זאת ועוד, יש חוקרים הטוענים כי ריכוז ה-DHA במוח בעלי חיים גדולים שניצודו, כמו פילים, הוא זה שאפשר את הגידול הניכר בנפח המוח האנושי של אבותינו הקדמונים (שם), רק יש לשים לב שאחד החוקרים שהעלו את הטענה הזו הוא מיודענו הבלוגר הפליאוליט מיקי בן דור, שכידוע אינו חף מכל הטיה. אין פלא אפוא שדעאל ממליץ לקוראיו במידת הצורך תספו בכדורים איכותיים או בשמן דגים מרוכז (עמ' 174). דעאל כותב גם שחוקר בריטי בשם יו סינקלייר […] חקר את תזונת האינואיטים בגרנלנד וטען שהם אינם סובלים מהתקפי לב דווקא מפני שתזונתם מתבססת על שומן […] אוניברסיטת אוקספורד, בתגובה אקדמית טיפוסית, פיטרה את סינקלייר (עמ' 119). נשמע כמו ניסיון השתקה אכזרי. אך מבט בקורות חייו של סינקלייר מראה שהוא כלל לא פוטר, אלא רק הסתיימה כהונתו בתפקידו הבכיר במחלקה לתזונה כי "תרומתו למדע לא הייתה מספקת", ולמעשה אף התמנה מאוחר יותר לתפקיד בכיר אחר באוקספורד. מילא זה, אבל סינקלייר ערך ניסוי עצמי מצולם, שבו אכל במשך מאה ימים רק בשר כלב ים ומדד מדי יום את מדדי קרישת הדם שלו […] הניסוי הזה הוכיח שאכילת שומן עתיר באומגה 3 מדללת את הדם ובריאה ללב (שם). כמעט השתכנעתי, עד שהמשכתי לקרוא בקורות חייו וגיליתי שדילול הדם בניסוי היה כל כך קיצוני, שסינקלייר סבל מדימומים ספונטניים, ושבעוד פצע אצל אדם רגיל ייקרש תוך 3 דקות בממוצע, אצל סינקלייר נדרשו 50 דקות! ומתברר גם שאינואיטים ידועים כסובלים מדימום רב מהאף. ייתכן שמצאנו עוד הסבר לתוחלת החיים הממוצעת הנמוכה של האינואיטים – גם פציעה קלה בגופם עשויה להוביל לדימום רב ומוות, והכול בזכות השומן מן החי.

הבעיות במזון מן החי מתגלות לנו שוב ושוב לאורך הספר: בכנות מעוררת פליאה, דעאל מציג מחקר שנעשה בעכברים שאכלו תזונה עתירת שומן שהראה כי כמות קלוריות נתונה, המחולקת על פני ארוחות רבות לאורך כל היממה, הביאה לעליית משקל עודפת לעומת אותה כמות קלורית עצמה שניתנה ב"חלון זמן" של שמונה שעות בלבד (עמ' 178). מכאן שצריכת שומן רווי אכן גורמת לעלייה במשקל ולמחלות מטבליות! רק שהשפעתה נמוכה יותר אם אוכלים במסגרת של כמה שעות בלבד ביום, כנראה כי כך ניתן לגוף זמן רב יותר להתאושש. באחד מניסיונות ההטעיה הכי מגוחכים בספר, דעאל מנסה להפריך את המיתוס שבדגים יש כספית באומרו שבדגי נהרות כמו פורל וסלמון אין כל כספית. גם בדגי הכינרת שלנו נמצאו כמויות זניחות בלבד […] דגים טורפים גדולים, כמו כרישים ומקרל ענק עלולים להיות עשירים יותר בכספית (עמ' 154). עם זאת, בכמה מקומות בספר דעאל ממליץ בחום על אכילת טונה: שימורי טונה הם אורחי קבע טובים בכל מזווה (עמ' 155). אמת, דג הטונה אמנם אינו גדול ככריש, אך הוא גם לא דג בגודל של קופסת שימורים ששוחה ביובל הדן. מדובר בדג טורף שיכול בקלות להגיע למשקל חצי טון. ומנתוני רמת הכספית הממוצעת בדגים ניתן לראות שאף על פי שכמות הכספית בטונה היא רק כשליש עד חצי מזו של דגי הענק, היא בכל זאת עומדת על פי 20 ויותר מזו של דגי הנהרות. כדי להוסיף משקל לטענתו הוא מספר לנו שתרבויות רבות, מיפן ועד יושבי האוקיינוס השקט, מבססות חלק עצום מתזונתן על דגים ויצורי ים אחרים, והן בריאות שהלוואי עלינו (עמ' 154). ראשית, כפי שכבר ראינו במחקר שבע המדינות של אנסל קיז, צריכת השומן ביפן היא מהנמוכות בעולם, ושנית, ביפן אירעו מהמקרים החמורים בעולם של הרעלת כספית. ניסיון סילוף מובהק נוסף מופיע בקטע על חלב שבו דעאל מרגיע אותנו באומרו שפרסומים מ-2013 מצאו שחלב מלא ולא מפוסטר אינו גורם סיכון או תחלואה (עמ' 163). מה הקורא מבין מהמשפט הזה? שחלב מלא ולא מפוסטר אינו גורם סיכון לסרטן ולמחלות לב, נכון? אבל הפרסום מדבר בכלל על סכנות מזיהום חיידקי כמו אי-קולי וליסטריה.

מבחינת מינרלים חיוניים אנו מגלים שדעאל מתמקד דווקא במגנזיום ושנטילת כדור טיפוסי של 200 מ"ג צריכה להיות בטוחה ומועילה לרוב האנשים […] וחשוב מאוד לספורטאים ולמתאמנים כמונע התכווצויות שרירים (עמ' 172). ההתמקדות במגנזיום נובעת מכך שתזונת הפליאוליטים דלה מאוד במגנזיום, ורבים מהם מתלוננים על התכווצויות שרירים תכופות וממליצים על נטילת תוסף (ראו בשורה האחרונה בפוסט: "אני עדיין מתסף עם מגנזיום כל לילה"), כולל עידו פורטל הנודע (עמ' 188). ושוב מעניין לדעת מה היה עושה האדם הקדמון, אם מצד אחד מגנזיום מגיע בעיקר מעלים ירוקים (עמ' 172) היות שמולקולת הכלורופיל בצמח בנויה על מגנזיום, אך מצד שני כנראה לא היו מעולם רכיב קלורי משמעותי בתזונה האנושית (עמ' 145). עוד התמקדות מעניינת של דעאל היא דווקא בברזל, אף על פי שבתזונה לפי הסוד הקדמוני חוסרים בברזל יושלמו במהירות (עמ' 173). ואכן, הבעיה שלנו אינה חוסר, אלא דווקא עודף: רמות גבוהות מדי של ברזל עלולות להיות רעילות […] למתאמנים, האוכלים כמויות רבות של חלבון לאורך זמן, מומלץ לתרום דם מדי פעם. זה מועיל לא רק לחברה, אלא גם לוויסות רמות הברזל בדם (שם). הסיבה לכך היא שהפליאוליטים צורכים כמויות גבוהות מדי של ברזל, היות שהברזל מסוג heme, שנמצא במזון מן החי, נספג במערכת העיכול גם אם אין לגוף צורך בו, לעומת ברזל מסוג non-heme שנמצא במזון מהצומח ושספיגתו מושפעת בין היתר על ידי מנגנוני ויסות של הגוף. ושוב אנחנו תוהים מה עשה האדם הקדמון לוויסות כמות הברזל בדמו. כנראה לא הייתה לו ברירה אלא למצוא דרכים להקיז את דמו, ולכן נפוצים בחברות הילידיות מלחמות וגילויי אלימות תכופים (עמ' 73).

בעיה נוספת של הבשר היא הימצאות חיידקים פתוגניים. בשר חייב להיות טרי. העדיפו בשר טרי מקצב אמין – אחד שיודע לשמור על שרשרת קירור טובה, על תחלופה גבוהה של בשר ועל תנאים סניטריים מתאימים […] בשר טרי הכינו בתוך יומיים-שלושה לכל היותר, אך בשר הכולל עצמות הכינו בתוך יום לכל היותר (עמ' 151), אך מצד שני דעאל טוען שבתרבויות רבות הציידים יוצאים לחפש מזון אחת לשלושה ימים (עמ' 192). אך אם אפילו במקרר של דעאל הבשר מאבד את טריותו תוך יום, רק תארו לעצמכם מה הייתה מידת הזיהום ביום השלישי לאחר הציד באפריקה הלוהטת. זאת ועוד, איברים פנימיים קנו אך ורק טריים והכינו אותם מיד […] למחרת הם כבר עלולים "להריח" […] הם רגישים מאוד לחום (עמ' 152). בואו נקווה שלחברינו מגשר בנות יעקב לא לקח יותר מדי זמן להפוך גולגולת פיל במשקל 200 ק"ג ולפצח אותה באבנים. כמשנה זהירות, דעאל נוגע בבשר רק עם כפפות חד-פעמיות […] זה טוב למניעת העברת חיידקים מהידיים לבשר ולהפך (עמ' 226). קשה להעריך מה הייתה מידת הסטריליות של ידי האדם הקדמון, אך באין נייר טואלט, אשאיר לדמיונכם כיצד ניגב את ישבנו. שאלה נוספת שיש לשאול היא האם בלוטות הטעם האנושיות בכלל מסוגלות ליהנות מבשר ללא תוספות? בפרק המתכונים בספר, כל מנה בשרית מבושלת בכמויות רבות של תבלינים: הרבה קארי, המון פפריקה, המון פלפל שחור, שפע כמון, הרבה שום (עמ' 258-243). ואפילו מנה טרייה ומתובלת למחרת כבר לא טעימה: מה עושים עם חצי הדג שנשאר והוחזר למקרר? הוא היה נהדר כשיצא מהתנור, אבל יום לאחר מכן הוא כבר מדכא וקר (גם אם הוא חם), ואין שום חשק לאכול אותו (עמ' 243).

ומה בדבר צמחים, האם אלה בריאים לנו? מצד אחד קיבלנו את הרושם שרוב הציידים-לקטים בקושי נוגעים בצמחים, ושאין כל בעיה לחיות חיים שלמים בלי לאכול ולו פחמימה אחת, אך מצד שני דעאל אומר לנו לחלק את הצלחת לשני שלישים ירקות ועלים, ושליש מנת חלבון (עמ' 146). מצד אחד דעאל מתריע בפנינו שכאשר אנחנו אוכלים פחמימות […] רמת הסוכר עולה מיד, ואיתה משתפר מצב הרוח ואנו חווים פרץ אנרגיה. אבל, וזה אבל גדול, בתוך כמה דקות רמת הסוכר שבה וצונחת, ואנחנו חווים דכדוך, עייפות פתאומית, נפילת אנרגיה ורעב […] כמחצית השעה לאחר ארוחה פחמימתית גדולה אנחנו מרגישים צורך דחוף לישון (עמ' 106), אך מצד שני מזהיר אותנו ש[בארוחת הערב] כדאי שתימנעו ממזונות עתירי פחמימות, המעלים את רמת הסוכר בדם ועשויים לגרום לפרץ של אנרגיה (עמ' 201). הבלבול מתגבר כשדעאל מתאר לנו ארוחה שהכין ל-13 איש שהורכבה מ-2.5 ק"ג אסאדו […] כבד בקר קצוץ […] פסטרמה הודו […] מעורב לב בקר […] פרגיות […] צ'ילי קון קרנה […] קישואים ממולאים באורז ובבשר […] ולקינוח: כדורי אנרגיה מתמרים(עמ' 235). אחרי כל האנרגיה שהם קיבלו מהשומן, הם גם אכלו כדורי אנרגיה! ואל נשכח שדעאל גם מעודד אותנו לשתות הרבה קפאין: תה ירוק ללא סוכר אפשר לשתות חופשי (עמ' 178). אני באמת מקווה שאיש לא נפגע וכולם יצאו בשלום מהערב הזה.

כדי להמשיך ולהזהיר אותנו מפני סכנות המזון הצמחי מספר לנו דעאל שכדי להפוך את הגרגירים (של הדגנים) למזון, אנחנו מוכרחים לקצור, לטחון, להשרות, ללוש ולאפות אותם (עמ' 126), בניגוד כמובן לבשר, שאפשר פשוט לנגב ישירות מהפרה, בלי לשחוט אותה, להקיז את כל דמה, להסיר את עורה, לבתר את בשרה, ליישן אותו במשך כמה שבועות, לתבל היטב ולצלות או לטגן. הוא גם מבהיל אותנו שהחיטה המודרנית מתועשת ומהונדסת (עמ' 127), וכך מנצל את הפחד מהנדסה גנטית, אף על פי שאין אף מזון שמגודל בישראל שעבר הנדסה גנטית, ובמדינות כמו ארה"ב משמשים יבולים מהונדסים בעיקר לפיטום בעלי חיים. עוד מפחיד אותנו דעאל מפני הפיטאטים שנמצאים בחיטה (אך שוכח לציין שגם בכמויות גדולות יותר באגוזים, שעליהם הוא ממליץ מאוד) והאופיאטים שנמצאים בחיטה (אך שוכח לציין שנמצאים גם בכל מוצרי החלב), וכמובן לא שוכח למחזר את ההפחדה הרווחת ממחסור בוויטמין B12 שחובה לצרוך מבשר, אף על פי שספרי הדרכה בחקלאות מבהירים שוויטמין B12 הוא תוצר של חיידקים, ושגם פרות עלולות לסבול ממחסור בו אם תזונתן לקויה. הוא גם מוסיף את הטענה שגורילות ההרים הצמחוניות אוכלות חלק מהצרכים שלהן כדי לקבל B12(עמ' 169), אף על פי שהמחקרים שנעשו על תזונת הגורילות מציינים כי "התנהגות [אכילת הצרכים] כה נדירה, עד שהמשמעות התזונתית שלה זניחה." וכי "מקרי אכילת הצרכים הנדירים התרחשו כשהגורילות אכלו פירות ובצרכים הייתה כמות גדולה של זרעים והגורילות ביקשו לעכל את הזרעים." למתעניינים, המחקרים גם מראים את הכמות האדירה של מיני צמחים שבתזונת הגורילות. מסתבר, אפוא, שהטענה שהגורילות אוכלות את צרכיהן עבור B12 נרקחה במוחו הקודח של דעאל, ושההתנהגות הזו נפוצה הרבה יותר אצל בני האדם (לא צפיתי בסרט הזה, אני נשבע).

אמא'לה, פירות!

בכל רחבי הספר מופיעים פה ושם משפטים או חצאי משפטים, שלעתים נדמים כתלושים מהנושא הנידון, כגון:

– פירות […] הם היוצאים מן הכלל, ועל פי רוב משמשים תוספת תזונתית, ולא רכיב משמעותי (עמ' 71).

– האדם הקדמון […] הותיר אחריו […] זרעי פירות פה ושם (עמ' 85).

– אכלו פרי או שניים ביום (עמ' 141).

– צמצמו בכמות הפירות, שגרסאותיהם המודרניות מפוצצות בסוכר (עמ' 176).

– ארוחת בוקר: בלי פירות (עמ' 239).

– תזונה קדמונית צריכה לשפר את הבריאות שלכם, ואם זה לא קורה, משהו כאן לא בסדר […] אולי […] הגדלתם באופן ניכר את צריכת הפירות?

דעאל אינו מביא ולו בדל של ראיה לתמיכה בדבריו, אך מעט בכל פעם מתגבשת אצל הקורא הדעה שהפירות הם לא יותר מהממתקים של הטבע (עמ' 147), ושגם בתרבויות לקטיות, החיות בסביבה עשירת פירות כמו ילידי האמזונס, שיעור הפירות בתזונה נמוך מאוד (שם). לאחר קריאת הספר סובר הקורא שכמות גבוהה משני פירות ליום היא אחד מגורמי התחלואה המודרניים, שמובילים לסוכרת ולמחלת לב, אף על פי שאין ולא יהיה אף מחקר שמצביע על קשר כזה. דעאל גם לא מביא כל הסבר בוטני הגיוני לטענה שהפירות כיום הרבה יותר מתוקים מבעבר, שיבהיר לנו כיצד נהגו העצים לפני בוא האדם לשכנע את המגוון הרחב של בעלי חיים שאוכלים פירות להפיץ את זרעיהם, אם לא באמצעות גמול סוכרי?

מה פשר ההתנגדות הזו לפירות? על פניו נדמה שחסידי הפליאו צריכים להוקיר את הפירות כמזון טבעי ומזין, ובעבר הם אכן עשו זאת (ראו לעיל בסקירת ספרו של לורן קורדיין), אך עם הזמן הם הרחיקו את עצמם מהפירות, כאשר הבינו שהפירות מסוגלים להסביר בצורה פשוטה והגיונית הרבה יותר את התפתחות המין האנושי, מבלי להסתמך עם ממצאים נתונים לפרשנויות מוטות כמו ניתוח איזוטופי בשיני שלדים, או עצמות חיות שטופלו בכלים לחיתוך (עמ' 304). הראיות לטובת התפתחות המין האנושי על פירות הן:

– כל בעלי החיים אוכלים את מזונם כשהוא נא, ללא כל בישול או עיבוד, וטעמו ערב לחכם, וכל בעלי החיים משגשגים על מזונם הטבעי ללא מחלות כרוניות. המזונות היחידים שיכול האדם לאכול ללא בישול או עיבוד, וליהנות מטעמם, הם פירות וירקות בשלים.

– בניגוד לתיאוריה הפופולארית שהאדם אכל בשר נא, קיימות ראיות מדעיות חד משמעיות שמפריכות את התיאוריה כמו: (א) הבשר באפריקה החמה, ללא מקררים מודרניים, יירקב במהירות גבוהה ויפתח פתוגנים שיהרגו כל אדם שיאכל ממנו. זו הסיבה שמשרד הבריאות קובע שחובה לבשל בשר לפני אכילתו, היות שהאש משמידה את רוב הפתוגנים האלה. (ב) אדם שימצא נבלה באפריקה יתקשה מאוד לאכול אותה, היות שבגוויה מתרחשת "צפידת מוות" שמקשה את הבשר לתקופה שעשויה להימשך בין כמה ימים לכמה שבועות, תלוי בגודל החיה. כל חובב בשר יודע שצריך ליישן את הבשר עד שתפוג צפידת המוות, אחרת יהיה הבשר בלתי ניתן ללעיסה. (ג) מבין שלושת המרכיבים שבכל מזון שמהם מפיקים בעלי החיים אנרגיה – פחמימות,חלבונים ושומנים – בני האדם מסוגלים להפיק אנרגיה במידה מספקת אך ורק מפחמימות או משומנים. צריכת כמות חלבון מעבר לרמה מסוימת אינה מאפשרת הפקת אנרגיה, ותותיר את האדם מורעב. בשר בעלי החיים באפריקה אינו מכיל פחמימות, מכיל כמות קטנה מאוד של שומן, וכל השאר מורכב מחלבון. זו הסיבה מדוע האנשים היחידים בעולם שמסוגלים לאכול כמעט אך ורק בשר הם האינואיטים בקוטב הצפוני, שבעלי החיים שהם צדים נושאים שכבה עבה של שומן להגנה מפני הקור. התיאוריה של דעאל להתגברות על המכשול הזה היא כאמור התיאוריה שהאדם מבשל כבר כמה מיליוני שנים, אך כאמור, מעט מאוד מדענים מחזיקים בדעה הזו.

– הראיות המדעיות שמראות שהאדם נועד לאכילת פירות: (א) ראיית צבעים שמסייעת להבחין בין פרי בוסר לפרי בשל. (ב) חוש ריח שמסייע להבחין בין פרי בוסר לפרי בשל, או בין פרי בשל לפרי רקוב, אך אינו חזק דיו למעקב אחר בעלי חיים. (ג) הליכה זקופה וכפות ידיים בעלות אגודלים מנוגדים שמאפשרים ליקוט מזון בקלות רבה. (ד) חוסר היכולת, כאמור, להפיק די אנרגיה מחלבונים. (ה) הצורך לקבל ויטמין C מהמזון. להבדיל מרוב בעלי החיים שגופם מייצר ויטמין C, אנו בני האדם והקופים (וכמה מיני בעלי חיים נוספים) חייבים לקבל אותו מהמזון.

– התפתחות המוח נבעה במישרין מהצורך של האדם לזכור את מיקומם של מינים רבים יותר של פירות, לדעת את זמן הבשלתם ולהנחיל את הידע הזה לצאצאיו, ובאופן זה להגדיל את הטריטוריה שלו מעבר לגבולות יערות הגשם לעומת הטריטוריות המוגבלות של קופי האדם. אין ספק שלצורך השגת מזוננו אנו מסתמכים על יכולתנו השכלית הרבה יותר מבעלי חיים אחרים, מפני שתזונתנו הרבה יותר מגוונת ושיטותינו לאיסוף מזון מגוונות ומורכבות יותר. הערך הקלורי הגבוה של הפירות גם נותן מענה לסברה שהתפתחות המוח דרשה מקופי האדם הקדומים למצוא מקור מזון עשיר יותר מעלים כדי להזין מוח גדול וזללן (עמ' 54) ולכן גם מעי האדם המודרני קצרים יותר.

– הליכה בשמש הקופחת של אפריקה תגרום לאדם לאבד הרבה נוזלים. האדם אוכל הפירות לא יצטרך להסתמך על מקורות מים זורמים, היות שהפירות העשירים במים יספקו לו את רוב הנוזלים הדרושים לו, ולכן יוכל לנדוד ברחבי טריטוריה גדולה. האדם שמסתמך רק על בשר ושומן יהיה חייב לחיות בקרבת מקורות מים זורמים דרך קבע, ויצטרך לשאת אתו ליטרים רבים של מים כל אימת שיבקש לצאת להליכה או לציד. אותם בני אדם קדמונים שעל פי דעאל עקבו אחרי טרפם במשך ימים, עד שהוא התמוטט מהחום ומהתשישות (עמ' 186), היו אפוא צריכים לשאת אתם משקל עצום של מים.

דעאל קובע שאבותינו לא התפתחו בג'ונגלים משופעי הפירות של דרום אמריקה, אלא בסוואנות של אפריקה, שבהן מגוון הפירות הזמינים לאורך השנה מצומצם ביותר (עמ' 304). עם זאת, מחקר אמיתי בנוגע לפירות באפריקה, שמכונה "היבולים האבודים של אפריקה", מראה שקיימים למעלה מ-1,000 מינים של פירות אכילים שמוצאם מאפריקה, ורובם מוסיפים לגדול בטבע מבלי שעברו הכלאות, השבחות או כל פעולה שנועדה להגדיל את התכונות המסחריות שלהם, ורבים מהם גדולים, מתוקים ועשירים יותר מכל פרי מסחרי שקיים היום בשווקים.

ולסיום, הצדדים החיוביים בספר

ואחרי כל זה, בכל זאת תשאלו, איך ייתכן שדעאל מרגיש ונראה הרבה יותר טוב מרוב הגברים בגילו? ובכן, בניגוד להמלצותיו התזונתיות, שאר המלצותיו בהחלט ראויות לקבל במה. להזיז את הגוף, להפעיל את השרירים, לטייל בחיק הטבע, רצוי עם תיק גב (אישית, זו אחת הפעילויות האהובות עלי, רק חבל לי בשבילך, דעאל, שלא תוכל ליהנות מזלילת שני המלונים שבתיק הגב לאחר ההגעה לראש ההר). דעאל נותן בספרו רעיונות לכמה תרגילי אימון מצוינים (עלי להודות שהתלהבתי מאוד מהברפיז והאובר-הד סקוואט), ובהחלט אמליץ עליהם לאנשים שלא מעוניינים במסגרת אימונים נוסח חדר הכושר. דעאל מוסיף ונותן המלצות מצוינות: לחיות חיים פחות לחוצים; לישון יותר; לבלות יותר בקרב המשפחה; לשוב למבנה משפחתי של כמה דורות שחולקים יחדיו את החיים ולא רק שני הורים וילדיהם שרחוקים שעות נסיעה מקרובי משפחתם; להיות חלק מקהילה; לתרגל את המוח באתגרים מחשבתיים; לשהות יותר זמן בשמש ופשוט להיות אנשים הרבה יותר נחמדים ורגועים.

בשורה התחתונה, גם ההמלצות הכלליות של תזונת הפליאו, לפני שחסידיה החלו להפליג בדמיונות, ראויות לכל שבח. אכלו פחות (או ותרו לחלוטין על) מזון מעובד, סוכר לבן, קמח לבן ושמנים מזוקקים, ואכלו יותר אוכל אמיתי.

אז למה דעאל רזה יותר, נמרץ יותר ובריא יותר מבעבר? כי הוא הפסיק לעשן, אוכל פחות, נמנע ממזון מעובד, ישן יותר, מפעיל את הגוף, עובד פחות ומבלה יותר בחיק המשפחה. אך לצערי לאט לאט מתחילה תזונתו לפגוע בבריאותו, ואני באמת מקווה שהוא יתעשת לפני שמצבו יתדרדר כפי שקורה לוותיקים בתזונה.

כאן אני מודה לקוראים הסבלניים שהגיעו עד לסוף המאמר, ולקורא דעאל אומר, שלאור ההשקעה הרבה שלי בכתיבת ההמלצה על ספרך, אני בהחלט מצפה שבפעם הבאה שניפגש אקבל ממך הקדשה אישית על הספר.

הגב

106 תגובות ב "הסוד הקדמוני של דעאל שלו"

הרשמה לעדכונים
avatar
3000

דוד
Guest
דוד
15 באפריל 2017 21:20

קראתי את הסוד הקדמוני ואת התגובה המשכנעת של יונתן. לדעתי האוכל שלנו חייב להיות מגוון ומבוסס על כל אבות המזון במידה, אינני סבור שאנו יכולים להתבסס רק על בשר , או רק על פירות. כל אבות המזון חיוניים בהנחה שצורכים אותם במידה! הרצאה מעניינת על פליאו : דמיון מול מציאות By TED- https://youtu.be/bHA477prFSo
שימרו על הבריאות!

דוד
Guest
דוד
23 במאי 2017 11:23

הנה מאמר נוסף שחשוב לקרא! "כך הגוף שלי נפגע אחרי שנה של דיאטת פליאו"
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4963489,00.html

צופה מהצד
Guest
צופה מהצד
18 בפברואר 2015 9:46

יונתן אתה ככל הנראה הבנאדם הכי חכם שיצא לראות (או במקרה הזה- לקרוא את דבריו).
סתירת העובדות שכתבת על ספרו של דעאל יוצאת מן הכלל, ונהניתי מכל רגע שקראתי.
נהניתי אפילו יותר לראות כשיצאת בצורה מאוד מרשימה נגד כל מי שניסה לסתור את דבריך, בין היתר נגד מר קדמוני המהולל בכבודו ובעצמו שהראה סימני עייפות כבר בהודעות הראשונות שלו "עייפתי משקריך ולכן תהיה זו תגובתי האחרונה כאן". עייפת מר קדמוני? חסרה לך אנרגיה מהמזון ה-כל כך בריא שאתה אוכל? תצא ותילחם נגד אנשים שסותרים את דבריך כדי להצדיק את טיעוניך!!! כנראה שאין ביכולתך..
שוב יונתן, תודה שיש אנשים כמוך שמשתפים בידע העצום, וכמובן משנים גם את התפישה של האדם.
אולי אני נשמע כמו מעריצה מתלהבת, אבל באמת היה לי חשוב לשבח אותך.

אני
Guest
אני
2 ביוני 2014 19:04

פליאוליתיים, אנחנו בראשיתה של מהפכה היסטורית בתרבות האנושית, מהפכה שבה אנחנו נשנה את תפישת העולם של האנושות, את התפישה שמותר לנצל, לכלוא ולשחוט בע"ח כאוות נפשנו, ואנחנו נצליח במהפכה הזאת, אנחנו מבטיחים לכם, אתכם או בלעדיכם. כפי שהאנושות שחררה את העבדים השחורים מידיהם של הלבנים, כפי שניתנה זכות הצבעה לנשים ברחבי העולם וכפי ששחררו את היהודים, הצוענים וההומוסקסואלים ממחנות ההשמדה, מחנות הריכוז ותאי הגזים בגרמניה הנאצית, כך אנחנו נשחרר את בע"ח מידה האכזרית של האנושות. אי-צדק לא נמשך לעד, כפי ששחררנו יהודים, נשים ושחורים, אנחנו נשחרר גם את בע"ח. אני מבטיחה לכם שאכילת בשר, חלב וביצים תהיה ככתם שחור בהיסטוריה האנושית, כפי שתקופת העבדות ותקופת גרמניה הנאצית נותרה ככתם שחור בהיסטוריה האנושית, והנכדים שלנו יתפלאו כיצד העזנו לנצל כך בע"ח בשביל הנאה קולינרית שנמשכת כעשר דקות, בשביל לבוש ובשביל הנאה בידורית.

עופרה
Guest
עופרה
29 במאי 2014 9:33

חלק ב

אני באמת תוהה האם יש אפשרות להחליט מה הומני להרוג ומה לא. אם הייתי יכולה לברוא את העולם (ואני לא) הייתי בוראת עולם ללא מוות וללא הרג. גם אני בעצמי לא רוצה למות ולא רוצה שאחד מקרובי ימות ולא מבינה למה נברא עולם חי שכזה שדינו אחד- מוות ביום מין הימים. אני גם לא מבינה למה נגזר שאצטרך לאכול בעל חיים אחר או להרוג בעלי חיים כדי שאצליח לגדל הצמחים למאכל.
הלוואי והיה אחרת.
אני מקבלת את העולם הזה כגזירה ולומדת אותו כדי להבין מה אני ומי אני .
מכל הלימוד הבנתי דווקא שאני שייכת למין שהוא בעל חיים מעל הכל ושבטעות או לא התפתח אצלי מוח חושב שגורם לי לחשוב בכלל מה עלי לאכול. אצל שאר בעלי החיים זה מובן מאליו מה עליהם לאכול והם לא חושבים אפילו חלקיק שנייה על כך.
אנחנו, ככל שמתפתחים יותר וככל שהחלק המוסרי שלנו גדל גם הוא, כל הזמן צריכים לתהות מה נכון ומה לא. אם לא נידע להפריד בין החיה שבנו (שצריכה לשרוד, לאכול וגם לצערינו הרב להרוג בני אדם שמאיימים על חיינו)
ובין האדם החושב שבנו, שהתפתח כפי שהוא אגב "תודות" לציד וזה כבר מוכח…
הרי שנגזור על המין שלנו הכחדה מרצון (ואולי בזה אתם רוצים בתת מודע? הרי הוא מין כל כך מזיק בסופו של דבר…)

תודה על ההקשבה

יונתן
Guest
יונתן
29 במאי 2014 10:45

אני באמת לא מבין מנין הגעת לתפיסת העולם המעוותת שלך שאם זה בסדר להרוג חרק אז זה גם בסדר להרוג ולשעבד ולאנוס בני אדם.
עולם הטבע בנוי בשיווי משקל, וכל בעלי החיים מתים בסופו של דבר כחלק משיווי המשקל הזה, כדרך להעניק בחזרה את מה שהם קיבלו. אני לא רואה שוב דבר פגום מוסרית באריה שהורג את הזברה או בזברה שהורגת את העשב, כי לכל אחד מהם יש תפקיד בשיווי המשקל. אם האריות לא יווסתו את אוכלוסיית הזברות, הרי שהזברות יתרבו עד שהן יכחידו לחלוטין את העשב, ואז גם הן ייכחדו בעצמן. התערבות "מוסרית" בטבע בשביל למנוע פגיעה קטנה תוביל כמעט תמיד לפגיעה הרבה יותר גדולה בטווח הרחוק.
הבעיה עם מעשי האדם היא שהוא הוציא את עצמו משיווי המשקל הזה. אם נמשיל את האדם לאריה, הרי שהוא עושה כמה וכמה דברים בלתי מוסריים: 1) הוא כולא את הזברות, מתעלל בהן, אונס אותן, מבצע בהן מניפולציות גנטיות, מונע מהן כל צורה של חיים טבעיים ולבסוף שוחט אותן באכזריות רבה יותר משכל אריה בטבע מסוגל לדמיין. 2) הוא הורג כל בעל חיים אחר שמתחרה אתו על הזברות. 3) הוא הורג כל בעל חיים אחר שמתחרה עם הזברות על המזון שלהן. 4) הוא הורג כל צמח אחר שמתחרה עם העשב על שמש ומים.
עכשיו את מבינה איך צריכה של מזון מן החי מגדילה בצורה מעריכית את כמות הסבל? את צודקת, גם בגידול מזון צמחי יש פגיעה בבעלי חיים, אבל בגידול בעלי חיים צריך לגדל פי 40 ויותר מזון מן הצומח כדי לקבל את אותה כמות קלוריות. אז תסלחי לי שאני לא יכול אלא ללגלג על הפליאוליטים שאומרים לי שאני לא מוסרי כי גידול המזון שלי הורג 0.1% מבעלי החיים שגידול המזון שלהם הורג, ובתור אגרונומית את צריכה לדעת שגידולים למספוא כמו אספסת ובקיה מושכים כמות הרבה יותר גדולה של מכרסמים מאשר גידולים למאכל אדם בלבד.
אם נדמיין עולם שבו החקלאות צמחית בלבד, הרי שראשית כמות השטחים החקלאיים תקטן לאחוז זעיר ממה שהיא היום, יחד עם צמצום אדיר בכמות צריכת המים, הנפט וכל הרעלים המזהמים. שטחים עצומים יוכלו להשתקם ולהעניק לאלפי מינים של בעל חיים אפשרות לחיות חיים טבעיים, כולל פרות, חזירים, עזים ותרנגולות, וכל בעלי החיים שמגדלים לצורך הרג. שחרור השטחים האלה לטבע גם יקטין מאוד את הצורך של בעלי החיים "לפלוש" לאזורי המחייה של בני האדם ולהיפגע מהם. ביטול ההתאכזרות לבעלי החיים והתחרות העזה על מזון, מים ונפט תוביל לעולם עם הרבה יותר חמלה, ותצמצמם מאוד גם את ההתאכזרות של בני האדם זה לזה. ואני בטוח במאה אחוז שבעולם כזה, אם בני האדם רק ירצו, הם ימצאו דרכים להרחיק בצורה הומנית את בעלי החיים מהשדות, או למצוא דרכים לחיות אתם בשיתוף (כמו שעושים כבר היום בעמק החולה, בפרויקט העגורים), ובסופו של דבר להפחית כל פגיעה בהם לאפס.
המשך התבססות המין האנושי על בשר והפרשות בעלי חיים היא זו שתוביל לבסוף להכחדה מרצון של המין האנושי, בין אם בקריסה אקולוגית, ובין אם בקריסה גנטית, כשכל המחלות האיומות שנלוות לתזונה מן החי יביסו אותו.
ולבסוף, אני מציע לך לקרוא את המאמר הבא כדי להשתחרר מהתיאוריה חסרת הביסוס שמוח האדם התפתח כתוצאה מציד:
https://www.30bananotleyom.co.il/articles/human-nutrition-historical-review

דוד
Guest
דוד
17 בספטמבר 2014 18:55

איפה היא הזכירה חרק או לשעבד בני אדם?
תצטט בבקשה

עופרה
Guest
עופרה
29 במאי 2014 11:08

השיטה שלך זה לעוות את דברי הכותבים ואז לענות על מה שעיוותת.

אני מבינה בהחלט למה דעאל הפסיק לענות לך. זה פשוט מחריד.
מצידי תמשיך בדרכך. רק חבל שתמימים נופלים בפח והורסים את בריאותם

עופרה
Guest
עופרה
29 במאי 2014 9:32

שלום יונתן

חלק א

אני רוצה לעלות לדיון כאן את העניין המוסרי שתומך בטבעונות כאורח חיים. כאגרונומית עם התמחות בהדברה ביולוגית (לגידולים אורגנים ידידותיים לאדם) עולות בי השאלות:
1. מהם ומיהם לדעת הטבעונים, בעלי החיים שראויים להקריב את עצמם למען המזון שלנו?

אני מבינה מאורח חייכם שהם לא יהיו בעלי חיים שאפשר ללטף אותם, יונקים בטוח לא, לא בעלי חיים בעלי מודעות (שהמין האנושי יודע לזהות אותה באמצעים הקיימים לרשותו כיום), לא בעלי חיים שמגדלים אותם לצורך הרג..כל אלו לא. אני מבינה נכון?

כלומר מה כן אפשר להרוג?
א. משפחת בעלי כנף כמו ציפורים שאוכלות את הפירות חקלאים. כאלו המוגדרות בחוק כמזיקות ולא חל עליהם חוק הגנת חיית בר: דרור הבית ,עפרוני מצויץ, עפרוני השדות,(זרעית),בולבול, עורב אפור, עורב הודי, יונים
– מותר להרוג
ב. חרקים שמכרסמים בעלים / פרי ומוצצים את לשד העלים, חודרים לפרי, חרקים שמכרסמים את השורשים, נמטודות שחודרות לשורשי הגדולים החקלאיים- מותר להרוג
ג. משפחת המכרסמים שגורמים נזק גם לגידולים וגם לצינורות ההשקיה כמו חולדה ועכבר- מותר להרוג.

דרך אגב: כל בעלי החיים שמזיקים לחקלאות הם יצורים מתוקים לכשעצמם, שאוכלים רק צמחים ולא בשר בעלי חיים אחרים.

המשך בחלק ב

wpDiscuz